מתקוותיי מזמן בגרתי

חלומותיי גנזתי כבר.

לבד עם ייסוריי נותרתי,

פירות של לב חלול ומר.

בסערת גורל הורסת,

נבל זרי המלבלב.

נפשי עתה בדד גוססת,

ומקווה לסוף קרב.

הן כך, בנשוב רוחות החורף,

עת מתעטפים עצים בכפור,

לבד, על בד יבש, קשה עורף,

עלה אחרון רועד מקור.

1821

האסיר

כלאוני בתא מעוטף דומיה.

נשרי הצעיר שגודל בשביה,

רעי העצוב מהלך בחצר,

פורש את כנפיו וטרפו מנקר.

נוקר וזורק, מסתכל בסורג,

אותה מחשבה עימדי הוא ארג.

קורא וזועק, מנער את הגוף,

כאילו אומר לי: " רעי, עת לעוף!

אנחנו עופות חופשיים, בוא מהר!

אל ארץ בה הר מענן מתבהר,

אל חוף בו רואים אופק –ים רבגוני,

אל גיא בו תרות רק רוחות...ואני!"

1822

לילות מצריים

בארמונה של המלכה

שרר קול שיר והילולה.

אלת הניל כל לב סדקה

במבטה וצליל קולה.

עיני כולם נישאו אליה.

לפתע מבטה שפל.

הרהור נוגה על סתיו חייה

עמעם את זוהר עין הטל.

כל האורחים אף הם החרישו

והמשתה כולו נדם.

שרי משקים יינות הגישו

לצליל דממת קולות אדם.

ראשה הגא זקפה לפתע

ובמבט בהיר וחד,

אמרה בקול חסר כל רתע

את דבר מלכת פסלי העד:

אהבתי, לכם היא אושר?

ובכן, האושר הוא סחיר.

מי ינצל את שעת הכושר

ואת אהבתי יכיר?

מחיר האושר לא אפקיע

בסך הכל, חיי אנוש.

בתום ליל אהבה משביע

יהיה גופו ללא הראש.

סיימה דבר. אימה ופחד

חזתה היא בעיני כולם.

עם תאווה גדולה, קודחת

אשר שטפה אותם כדם.

שומעת היא קולות מורא

ושל חמדת, תשוקת גברים.

מבט של בוז היא בם יורה,

על שאינם עוז מרהיבים.

לפתע איש אחד מצדיע

ואחריו שני נוספים.

בצעד עז ולב מרקיע,

אליה הם קרבים, קרבים.

היא קמה לקראתם בנחת,

אלי קוני אהבתה.

שלושה לילות קנו ביחד.

ואחר כך? אל המיתה.

לפי הפור נקבע התור

בפני קהל המום, דחוס.

ראשון הוגרל לוחם גיבור,

ותיק קרבות, הוא פלאביוס.

שנוא שנא הוא את אישתו

לכן קנה את ליל הדבש.

הלוך הלך הוא אל מותו,

כדי לפגוע בה ממש.

שני, קריטון חכם עדין,

למד את ידע אפיקור.

קריטון, זמר ומאמין

של אל האהבה אמור.

הוא את נפשו ביקש לתת

מנחה לאל האהבה,

אף אם אמו תספוד למת

ותישאר עם כאבה.

שלישי הוא נער מיוסר

בתאווה בלתי נכבשת.

את שמו לנצח, לא מסר

בשל תשוקה כאש, רוגשת.

טהור ,אוהב, רך ותמים.

חביב כל אם ונערה.

הביטה בו ברחמים,

מלכת מצרים התמירה:

"אלת העונג, בי נשבעתי,

אותך שירתתי תמיד.

עלי מיטת עילוס שרעתי

כעל מזבח אל יחיד.

הקשיבי לי אלה, הפעם

ואף אתם אלי הים,

אלי אאיד אדיר הזעם

וכל אלוה שקיים:

בכל עינוג ותאווה

אלהיט את בעל תשוקותיי.

את כל רזי האהבה

אגל לאיש בין זרועותיי.

אך כאשר יבזיק השחר

עם האוורורה הנצחית,

יופרד הראש מגוף הנער,

עת התליין חרבו ינחית.

1827

***

כן אהבתיך; האהבה בכל זאת,

בנשמתי, אורה עוד לא כיבתה.

אך אבטיחך; אותך היא לא תביך עוד.

איני רוצה לגרום לך לטרדה.

כן, אהבתיך; באלם, בלי תוחלת,

אסור בביישנות וקנאתי.

כן, אהבתיך בנפש מייחלת.

הלוואי אחר יאהב אותך כמותי!

1829

***

אלי! שמרני מטרוף!

עדיף להיות עני שפוף,

עדיף לסבול רעב.

זה לא שאת שכלי אוקיר,

ועל נפלאותיו אשיר,

כנער מאוהב;

אם יעזבו אותי לבד,

אני אברח ליער עד,

עליז ומאושר.

אני אשיר בלהט אש,

ואת השכל אגרש

מתוך דמיון נסער.

אשבע מקול המיית גלים,

אביט באושר הילולים,

אל שמי המאורות.

חזק, חופשי אהיה אני,

כרוח לילה כוחני,

עריץ היערות.

אך לחברה (זו הצרה),

תהיה נורא כמו חולי-רע

ויתפסו אותך.

הם יקשרו אותך כמו קוף

וילעגו לך בלי סוף,

מכאן ועד מותך.

ובלילות אשמע אני,

לא קול שירת העפרוני,

ולא אוושת עלים.

אשמע צרחות של חבריי,

קללות זוועה מפי שומריי

וקרקושי כבלים.

1833

בת עב

בת-עב אחרונה של סופה, אנא סורי!

רק את עוד ברקיע התכלת תתורי,

רק את עוד תטילי כאן צל מקונן,

רק את עוד תקדירי כאן יום מרנן.

לפני זמן לא רב עוד זעמת מלמעלה

האש מסביבך במרכבת הובלה.

השמעת קול רועם, מסתורי ואיום.

וארץ שוקקת הרווית כל היום.

מספיק! העלמי! עת אונך כבר חלפה לה

הארץ רוותה. הסופה נחבאה לה.

ורוח לוטף עלעלה- מהסס

אותך מגרש ורקיעים מפייס.

1835