תירגם אלכס בנדרסקי 

אנה אחמטובה (1889-1966)

האומץ

אנחנו יודעים מה מונח על הכף

ומה מתרחש כאן עתה.

שעת אומץ, הולם שעוננו עכשיו,

האומץ יפיג עלטה.

למות לא נירא תחת מְטר כדורים,

בתים לאבד באש קרב,

אנחנו ננטור אותך, שפת הרוסים,

כל עוד העולם לא נחרב!

זכה, חופשייה, נשמרך מכליה,

ונוריש לנכדים, ונציל משביה,

לעולמים!

1942

השבועה

וזו שהיום נפרדה מהגבר

שכל כאבה לפלדה היא תצרוף.

אנחנו נשבענו לטף ולקבר,

אותנו הצר לא יוכל להדוף.

1943

שיר לקברו של ידיד

וביום ניצחון, העדין, ערפילי,

כששחר בוער מרחוק מפיץ זיו,

במקום אלמנה, עלי קבר פלוני,

טורחת בשקט עונת האביב.

היא לא תמהר מברכיה לקום,

היא תחליק את הדשא, תעיר עץ רדום,

פרפר על הארץ תוריד מכתפה,

ניצן מאחר תזרז בלטיפה.

1945

ורה אינבר (1890-1972)

הטְראָם נע לחזית

קפוא, בצבע פלד,

האופק המרעיד.

הטראם חורק כשלד

הטראם נע לחזית.

במקום חלון יש לוח

אך זה אינו חשוב-

בני-קרת, בקילוח,

עולים אף כי רטוב.

פועל עייף בן חיל

אל המפעל חוזר

אשר יומם וליל

כלי נשק מיצר.

קשישה ראשה סומכת

על דופן מאובק

היא לטנקיסט (הנכד)

השיגה קצת טבק.

בשוחחן עם דוקטור

וגם עם האחות

שתי מתנדבות מרוב קור

יושבות מחובקות.

על החגור אקדוח

ובחיקו נגאן,

הוא עבדקן, גבוה

נדמה כי פרטיזן.

חזר לקראת הערב,

על משפחתו חמל.

לבנו הביא הוא חרב -

מהאויב שלל.

ושוב יוצא לדרך

אל מרבדי כפורים -

להתחקות בקרח

אחר הארורים.

על הרובה ימשיך הוא

עוד איקסים להשחית …

התחנות יבליחו,

הטראם נע לחזית.

נשים נושאות בחסד

מנה כל כך דוויה.

תינוק עטוף בכסת -

פאת ראשו גלויה-

מביט אל הרקיע.

הבט ואל תשכח

טבילה של קרב מכריע -

הטראם דוהר בכרך.

ביתך באש זוללת

בוער. זהו קרַבְךָ

בעד שלום לחלד,

למען נפשך.

1941

בת נאמנה

יפה, עזה, תמה ומיושבת,

מאש המלחמה, מעשנה,

היא מתבלטת - דמות נשית נלבבת

הבת שלעמה נאמנה.

כה צעירה, עשרים לה אין עדיין,

אך היא תוכל למאמץ אדיר.

היא מאותן נשים רכות לעין,

שעייפות אצלן- דבר נדיר.

בלהט קרב, בהקרבה נועזת,

תחבוש, תישא, תציל ותנחם.

יודע כל נפגע מאש רוגזת,

שעל חייו יש מי שתלחם.

חיוור הוא ופצעו חודר עד מוות,

רצה לקום- חצי גופו כבר מת.

שיניו חרק, "נערתי לשווא את…

אני כבד… הן לא תוכלי לשאת…"

אך היא אותו אוספת ואומרת:

"רק למראה כוחי הוא כה מועט"

ושוב לגיהינום היא ממהרת,

ושוב תחזור שם על אותו משפט.

1943

הביתה! חזרה!

האב זרזיר,

אם - זרזירית

וגוזלי השניים,

ישבו להם לעת ערבית

וצחצחו כנפיים.

האילנות השתחוו

מעל לראי אגם,

השפיריות השתובבו

ושרו בקול רם,

והסנאית בזנב האש

בתוך השיח תרשרש.

"השכיבי הילדים מהר"

האב לאם אמר.

"צריכים אנחנו לדבר

"על משהו מוזר"

והבכור במצייצים

במלוא גרונו מחה:

"אנחנו גם רוצים, רוצים

לשמוע השיחה".

ואת כולם צפצוף מלהיט:

"כן ככה זה תמיד, תמיד!"

אך אז האם תאמר "כן, כן..

לרחוץ רגליים – ולקן!"

כשהשלווה כבר שררה

אליה שתי עיניו פנו:

"ראית אתמול ברק נורא?"

והיא אמרה לו "נו?"

"אז דעי לך, זו אינה סופה

ומה זאת לא אדע.

ביערות פרצה שריפה,

אף בנהר - חידה!

ראי, בינות לענפים,

תימרות עשן ואש.

אל הדרום אנו עפים

מקלט שם נבקש".

האם אומרת - "איך נמריא

אלי רקיע תכלת?

על הכנפיים, אהובי,

הם יקבלו יבלת!

הם עפו פעמים חמש

וגם את זה עקום,

וחוץ מקצת תרגול יבש

הם לא למדו עוד כלום.

אל תזרזם, המתן מעט

נעוף אל הדרום

כשגשם סתיו לכאן ישעט

ויסתלק החום"

אך לעת בוקר, בכל זאת,

האב החליט, "נעוף".

והסנאית לציפורות:

"חיזרו אלינו שוב!"

2

והנה כבר רואים אותם

עפים אל הדרום,

והזרזיר מעודדם:

"המשך, ילדי, עד תום!

מרוח אל נא תיבהל

גם ים אינו מכשול,

כמו אגמנו הצוהל

רק מים הוא יכלול.

טיסה נאה, קדימה בת!"

-"אח, אבא, תן לנוח קצת!"

האם אמרה:

"בלי בכי.

מיד ננוח, תכף.

ספינה עם תורן יש, אליו!

הנמיכו, שמאלה פנו עכשיו!

אני אכיר את שמה ".

אך זו הייתה ספינה של קרב.

בצר היא נלחמה.

היא אש ירתה אל האויב

מבלי לנוח כלל,

בעקבותיה התקצף

והתרתח גל.

"עזרו, עזרו, אני נשרף!"

גוזל אחד נרעש.

נחשול האש תפסו בכף

והוא כלה כמו קש.

"ילדי!" האם בכתה בקול

"גוזל!" - האב לחש.

ושוב משפחת העופות

בין אש ידיד וצר,

תעוף, עם בן אחד פחות,

בהצילה השאר.

3

ולבסוף לקראת בואם

בקשת התפרץ

אחר חופי זהב מושלם

גן עדן, תכול- אין קץ.

מכל קצוות החלד

הגיעו ציפורות:

מבלגיה צוצלת,

מהולנד חסידות,

מצ'כיה ברווזת

מדרום צרפת- טבלן,

שיחת שירה נחרזת

מכל מקור בגן.

במנוחה השקיטו

מאש וקרב אדום,

ברוב פליאה הביטו

על ציפורי דרום.

אחת עם ציציות פנינים

על רגל ורדרדה,

עמדה במים התכולים,

בכל יפעת הודה.

אחרת חגה באוויר

ואט פנתה לצלול

ובזהב לוהט יבעיר

חזה כתום עגול.

שלישית - כנפיה הדורות

וכמו הליל, כחולה -

צחקה על שתי האחרות

והסתלקה קלילה.

פירות, ריחם המשכר

ורוב המטעמים-

מטמון נפלא ומסנוור

לשפע ההומים.

אך עם כל יום פוחתת

שמחת בני העופות.

גג רעפים, ברטט,

ירצו האנפות.

בוכה לה השרקרקת

שהיא לא יכולה -

"הרוח כאן חונקת,

עושה אותי חולה".

העפרוני גונח

"לא אתרגל לחום.

ומר לי אף הריח

של קנה סוכר כתום".

וסנוניות החמד

נפשן לא מנוחמת

הן מחפשות באר,

בית איכרים, גדר.

והדרום המבורך

הפך כבר לזרא.

כולם יחדיו יגידו כך:

"הביתה, חזרה!"

"למרות כל הטורפים, עכשיו!"

הריע העגור-

"מי שבעד ירים כנף"

וכמו הרוח בם צנף

המריאו בלי איחור.

4

ומגבולות ארצות נכר

בדרך ישירה,

ענן הציפורים בחר

נתיב בחזרה.

מיודעינו משכבר

משפחת זרזירים -

תור הבחרות קרן, זהר

לבני הציפורים.

לא יאמן איך קל להם

לגבור על רוח עז!

איך מכבדים את הוריהם

שהזדקנו מאז!

"ראי אמי – ספינה קרובה

גם אבא קצת יפוש".

"היכונו" – העגור ציווה

"סייר, קדימה חוש!"

ואז התור דיווח

שהתותח עטוף,

שהעכבר שמח

וכך גם האלוף.

לצר אין כל תוחלת,

בכל מקום דממה,

וכנראה בחלד

פסקה המלחמה.

כל העופות ביחד

ירדו מהעבים,

והתיישבו בנחת

על כיסויים עבים.

קריאות שמחה ושפר

מכל מקור יוצאות.

מריע כל החבר:

"מכל פינה ועבר,

נכתובה - יש נוצות!"

וכך אלי אין ספור דרכים

המקהלה פוזרה,

אך אוניית התותחים

זמן רב אותה זכרה.

הגבירה קשב, התאמצה,

הביטה לרקיעים,

ופוך קליל דרכו מצא,

אל בין הימאים.

5

הקור משל עוד בכיפה

ברהב גאווה.

השלג נח עוד כמו חופה

על יערות מוסקבה.

בצל-נחש אחד טירון

חשב "כבר עת לבלוב"

הרים ברטט כובעון-

והתחבא לו שוב.

כפור צמרירי ועבדקן

רטן עוד מסביב,

אך תחת קרח, שם וכאן,

צהל כבר האביב.

השביסים הטהורים

יפלו עוד רגע קט,

הנה – אמרו הזרזירים –

נגיע, עוד מעט.

עפים מעל לראי אגם

ששחר בו בער:

"ואם הקן כבר לא קיים?

ואם יושב בו זר?"

אך הסנאית אז תנפנף

בזנב האש המרחף,

"שלום, הגעתם כבר!

איך הסתדרתם? מה שלומכם?

שמרתי כאן על דירתכם

אותה שיפצתי בשבילכם,

תחיו בה בלי מחר!"

אחר שרחצו גופן

ישבו להן הציפורים

בקן, על המפתן.

"אנחנו כבר לא זמרים,

ילדי, שלך הזמן"

והצעיר הבישני,

בהתחלה היסס,

שרק בשקט חישני

ולבסוף העז.

הוא שר על דרך, נתיבה,

ואן שלא הלכה,

בכל החלד אין טובה

מארץ מולדתך.

כפלג צח שירו שצף

כמו זה היה אביב.

מנגינתו כשלג חף

ברקה ברק מרהיב.

צליליו הרעידו כמו חלום

את לבבות כולם.

מה נפלאים שירי שלום,

מה טוב הוא העולם!

1945