האחים הליסטים מאת אלכסנדר פושקין

תירגם אלכס בנדרסקי

לא להקת עורבים השחירה

אלי משתה של עצמות,

על גדות הוולגה מדורות

כנופיית ליסטים בליל הבעירה.

איזה מגוון מעמדות

שבטים, לבוש, שפות וגזע!

משלל בתים וצינוקות

הם באו ללסטם רוב גזל!

רק מטרה אחת תבריק –

לחיות בלי חוק ובלי ממשלת.

ניתן לראות כאן גם עריק

מגדות הדון אמיץ הפלד.

ויהודי בשתי פאות,

והפראים בני ערבות,

קלמיק, בשקירי בלי כל יופי

ופיני ג'ינג'י, ובשופי

גם צועני רב נדודים!

שקרים, שחיתות, זוועה, פחדים

הם הם, קשרי אנשי הפשע

שייך להם כל איש נורא

שתר אחר שלבי הרשע.

מי ששוחט ביד קרה

ילדון, זקן, ונערה

מי שצוחק על בכי, צער

מי שחמלה אין בחובו,

מי שהרצח מלַבו

כמו אהבה ליבו של נער.

הכל שקט. הלבנה

אורה על הליסטים זוהרת,

וכוס של יין, הגונה

מיד ליד בלאט עוברת.

על אדמה לחה שוכבים,

כמה ברוב דריכות נרדָמו,

וחלומות קודרים ירעַמו,

מעל ראשם של הפושעים.

לשאר, הסיפורים ינעַמו

בשעות הפנאי, כך ליל יוחש.

כולם ישבו שם והקשיבו

לסיפורו של החדש,

צליל להביע לא הרהיבו.

“היינו שניים, שני אחים.

גדלנו יחד. ילדותנו

הזינו אנשים זרים.

לא עליזות היו שנותינו,

הכרנו את קול המחסור,

את בוז הסובבים סבלנו,

את הקנאה, כמו חץ שחור,

מקדם בלבבות הובלנו.

לא נשארו ליתומים,

לא ניר, ולא בקתה נשתלת.

ברוב תוגה עברו ימים,

עד שנמאס לנו החלד.

וכך הסכמנו בין אחים:

בשביל אחר אנו הולכים.

רעים לדרך אז לקחנו,

פגיון פלדה ושחור הלֵיל.

עצבות ומבוכה השלכנו,

והמצפון גורש אבל.

הו צעירות, בחרות מרהבת!

חיינו אז חיים נאים,

כששלל מעללי הצוות

חולק תמיד לחצאים.

היה ולבנה תופיע

באור שופע ברקיעים,

מהמחבוא ליערים

אל מלאכה קשוחה נגיע.

נשב, נצפה שם בשדות

האם בליל ילך בעשב,

ז'יד עם ממון, כומר בלי כסף

הכול ניקח, הכול נשדוד!

בחורף, בליל דמי ושקט

נרתום הטרויקה הבוהקת,

שרים, שורקים, כמו כדורים

נעוף על מרבדי כפורים

מי לא פחד לפגוש אותנו?

כשבפונדק נרות הוכַנו

לשם! לשער, וננקוש

הפונדקאי בקול נזעיקה,

נאכל חינם, הכל נדרוש,

וליפות נשיקות נדביקה!

ומה? החבר'ה נעצרו;

לא זמן ארוך חגג הצמד,

והשוטרים אזקו, קשרו

את שנינו בפלדה מולחמת,

ובאנו בית המאסר.

בה' שנים בוגר הייתי,

לסבול יכולתי את המר.

בין סורגים איתו שהיתי

אני שרדתי, הוא נשבר.

חנוק, עטוף תוגת רוצח,

בלי הכרה, ראשו קודח,

נשען ברטט אל כתפי,

גסס, גנח, מלמל בלי הרף

'נחנק… רוצה… אל החופשי!

לשתות! הב מים!' אבל חרף

כל הכוסות אשר הושקה

הוא שוב עונה, צמא למים

והזיעה בו שבעתיים,

דמו, נפשו במועקה,

עונו במחלה מורעלת,

הוא לא זיהה אותי, שקע,

קרא בלי הרף, כל דקה,

לרע היחיד בחלד.

והוא אמר: 'היכן אתה?

מדוע מפני נסתרת?

מדוע את נפשי הותרת

בחשכה ובעתה?

לא הוא מתוך שדה ניחוח

פיתה אותי אל השיחים

ובלילות, חזק, רב כוח

לימד אותי איך מרצחים?

אל החופשי נפשו תשוח,

הולך לו בשדה פתוח,

באלתו נופף סביב,

ובאושרו, שכח בטוח,

מחברו ומאחיו!…

או שלפתע שוב מכאיב

לו המצפון בזעם, לחש.

הרפאים מולו, ברחש,

איימו באצבעם עליו.

ובמיוחד זקן נרקב

אשר נשחט לפני שנתיים,

הגיע אל מחשבותיו.

אחי עצם את העיניים,

והתחנן עלי חייו:

"אחי! רחם על דמעתיים!

אל תשחטו לעת זקנה

זעקתו אותי מבעתת

אחי, עזוב אותו בשקט

אין בדמו טיפת רינה

שער שיבה לא נחללה,

אל תענו, אם יתפלל הוא

אולי יסיר עברת האל!"

הקשבתי, תבהלה כובל

בכיו ביקשתי להפריח

והזיות כלום להשכיח.

ראה הוא מחולות מתים

שבאו, תכריכים עוטים.

שמע את אימתם לוחשת

ושעטת מרדף כותשת

ובפראות עינו ברקה,

כל תסרוקתו הייתה סומרת,

רטט כמו דג על החכה.

או שדימה הוא כי בקרת

קהל נקהל בכיכרות,

מצעד נורא אל מקום החבל,

את קול תליינים, השוט.

בלי הכרה, עטוף בסבל,

הוא אל חזי נפל, נחת

וכך עברו יממותינו,

לא נחתי אף דקה אחת

ולא עצמנו את עינינו.

אך הבחרות ניצחה בקרב,

כוחות האח, שוקמו, חזַרו.

ברח החולי הנתעב,

ההזיות חלפו, עברו

חיינו שוב. יותר חזק

על חוסר חופש חשנו צער,

רוחנו השתוקק ליער,

וריח השדות ינק.

מאסנו בדממה לוחשת,

באור היום מבעד לרשת,

בקול שומרים, מנעול נטרק,

ובציפור רגעית, רוחשת.

ביום אחד, בשרשרים,

למען בית האסורים,

אספנו נדבות בקרת,

ואז החלטנו לממש

את תוכניתנו הנסתרת.

נהר בצד היה רוחש,

נרוצה – ומצוק גבוה

ביחד לגלים נבואה,

באזיקינו אז נרעיש,

נבעט ביחד ברגלינו,

נראה מולנו אי חולי

בזרם עז ונכלולי,

נשחה לשם- בעקבותינו,

הם צועקים: תפוס! יברחו!

שני סוהרים, נראה, ישחו,

אך אל האי מהר נגיע,

באבן האזיק נבקיע,

מדים נקרע לחתיכות,

כי הם כבדו בגלל המים,

נראה רודפנו בעיניים,

אך בעזות, מלאי תקוות,

נשב, נצפה: אחד גווע,

זמנים ישחה, זמנים טובע,

וכמו ברזל שקע בדמי.

אחר כמעט כבר על האי,

עם הרובה, נפשו עיקשת,

אזהרתנו לא מפנים,

ממשיך לזחול – שתי אבנים,

אל גלגלתו עפות בלי קשת,

דמו זרם אל השיחים,

טבע הוא, אנו שוב שוחים,

איש לא העז לרדוף אותנו,

אל הגדה ממול הגענו

-וליערות. אך אח אומלל,

המאמץ וקור הגל,

נטלו ממנו את הכוח,

ושוב חוליו אותו שיבר,

והטירוף חזר לפרוח.

שלושה ימים הוא לא דיבר,

ולא עצם את העיניים,

ברביעי, צער פי שניים,

נדמה מנוחתו הפר,

פנה אליי, לחץ ידיים,

מבט עיניו בלאט סיפר,

שמחלתו גברה בינתיים.

ידו הרטיטה, הוא נשם,

ועל חזי החם נרדם.

ליד הגוף הקר נותרתי,

שלושה לילות עמו נשארתי.

חיכיתי, היקום המת?

ישבתי שם דמעות שותת.

ולבסוף תפילה פושעת,

נשאתי מעל גוף האח,

טמנתיו לנצח בבור רך

ואז למלאכה חוטאת,

אלך לבד... אך שנות שמחה

כבר לא אראה... זכרן נמחה.

משתים, שעשועי הלילה,

פראות פשיטה אשר אין די לה,

קברו של אח הכל לקח.

נגרר, קודר, בודד, בלי טעם,

אכזר הרבה יותר מפעם,

ורגש החמלה נשכח.

אך לעיתים אחמול על קמט,

אני פוחד לשחוט קשיש,

על השיבה הלא מוגנת

ידי כבר מוות לא תחיש,

אני אזכור איך בדמי כלא,

אחי, אזוק, חסר כוחות,

בלי הכרה, נפשו מושפלת,

על הזקן שפך דמעות.

1821-1822