האודה לחירות\אלכסנדר פושקין
תירגם אלכס בנדרסקי
הגוזי, העלמי מראות
מלכת השיר המעודנת.
היכן את תבהלת מלכות,
זמרת חופש הזועמת?
מעל ראשי קרעי הנס
שברי את עדינות הנבל
אני אשיר על סוף הסבל
אפגע בעוללות הכס.
חשפי לי אצילות עקבות
הגאלי לו תהילה הועדת,
ובין זוועות מהוללות
המנון אמיץ לדרור הפקדת.
בני גורלות עוברים-חולפים,
מושלי עולם! בחיל הרטיטו!
אבל אתם, אמצו, הסכיתו,
מרדו בני עבדים נרפים!
אבוי! לאן שלא אביט
שם השוטים, שם המלקוח
כלימת החוק הקטלנית,
דמעות השבי תשות הכוח.
בכל מקום קול השלטון
דעות קדומות שחורות ישמיע,
גאון עבדות איום יריע,
תשוקת תהילה תלד אסון.
רק שם, מעל ראשי מלכות,
הילת סבלות העם לא נחה,
היכן שקודש החירות
עם גאון חוקים תשלוט ביחד.
היכן שמגנם פרוש,
היכן שחרב נאמנת,
ביד צודקת, מהימנת
מעל ראשי שווים תטוס
ואת הפשע משְחַקים
עונשת באבחה ניצחת.
שם לא יטו את החוקים
לא בצע כסף ולא פחד.
מושלים! הכתר והכס
נותן החוק ולא הטבע
מעל העם אתם - אך קבע
מעליכם החוק נוסס.
וסבל, סבל לשבטים
שבם נרדם הוא ברוב רשל
ששם לעם או לשולטים
ניתן למשול בו ברוב כשל.
לעד אני קורא אותך
הו מעונה שגיאות תפארת
בגלל חטאי אבות, במרד,
איבדת את גאון ראשך.
לואי מלבוש מתים עוטה
לעין העם לבוש האלם.
בראש גזול-כתר הוא נוטה
אלי גרדום בגידה מלא דֶמֶם.
שותק החוק - העם שותק
ייפול גרזן עטוי הפשע
וזהו - שחור הילת הרשע
מגאלים כבר לא יינתק.
שליט יחיד עתיר רשעות
אשנא אותך, כס מלכותֶך.
בשעת מותך, מות בני מלכות
אצפה בגיל אכזר עליך.
עלי פניך העמים
רואים חותמת מקוללת
בושת תבל, אימת החלד,
כלימה אתה לאלוהים.
כשעל נייווה שקועת תוגה,
כוכבת החצות בורקת,
וראש חופשי מדאגה
שינה שלווה ברוך חובקת,
פייטן יביט אז מהורהר,
על מצבת רודן דוממת,
אשר תישן שם מאיימת -
ארמון נשכח על הנהר.
קול קליאו הזועם אליו
מתוך חומות אימה יבקיע
ושעת הקץ, אל מול עיניו,
אלי קליגולה תגיע.
יראה - רוב עיטורים עוטים
שתויים מיין ומרשע,
הולכים בסתר בני הפשע,
עוז על פניהם, בלב פחדים.
אילם שומר לא נאמן,
בדום שתיקה הורד הגשר,
השער כבר נפתח, הוכן
ביד אשר קיבלה רוב תשר.
אוי לרואות! איזו בושה!
פרצו הם כמו חיות הטרף!
ניחתו מכות חסרות תפארת,
אבד המלך הרשע.
למדו הלקח מלכים!
לא עיטורים, לא סד קשוח,
לא צינוקות, לא מזבחים,
יהיו לכם מגן בטוח.
ראשכם הנמיכו ראשונים,
מתחת צל החוק עבורו,
ועל הכס תמיד ישמרו
חירות ושקט העמים.
